<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ג' שער ד'</h1>
<h2>דף קטז:</h2>
תנן התם במציעא פרק הבית והעליה, הבית והעליה של שנים שנפלו, שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר. ופירש רש"י ז"ל אע"פ שהאחד גבוה מחבירו, ואבניו ועציו ועפרו מרובין משל חבירו [חולקין], לפי שאין ניכר (אלו) [איזה] האבנים של עליון (ואלו) [ואיזה] האבנים של תחתון. וגם הרמב"ם ז"ל בפ"ד דשכנים תפס לו לשון המשנה ולא חלק בענין. אבל זה תימה, וכי מפני שאין ניכר מי מהן משל מי יחלקו בשוה. אלא מתניתין בשוין. והכי תניא בתוספתא [פי"א ה"א] בד"א בזמן שהיו שניהן שוין אבל אם היה אחד גדול ואחד קטן זה נוטל לפי שלו וזה נוטל לפי שלו. והיכא שנשתברו האבנים, רואין אלו האבנים ראויות להשתבר, אם מהעליונה או מהתחתונה. ויודע זה מדרך הנפילה, כדאמרינן אי בחבטא נפל עילייתא מתברא, אי בחבסא תתייתא מתברא. כלומר אי נפל העליון על התחתון והרסו, התחתון נשבר, ואי נשמט התחתון ונפל העליון ונהרס, העליון נשבר. ואם אינן יודעין, כגון דפנינהו בני ר"ה והלכו להם, או קרובים או נשים, ואע"פ שנמצאו ברשות האחד, אין לו חזקה, וחולקין, כדאיתא התם בהאי פרקא. ואם האחד מכיר מקצת אבניו ועציו, נוטלן ועולות מן המנין של שלימות, כלומר שנוטל השני כנגד אלו מן השלימות, ולומר דהואיל ומכיר אלו שהם רחבות נוטלן בחלקו.
תנן התם פרק הבית והעליה, נפחתה העלייה ואין בעל הבית רוצה לתקן, הרי בעל העלייה יורד למטה עד שיתקן לו העלייה רבי יוסי אומר התחתון נותן את התקרה והעליון נותן את המעזיבה. ואמרינן כמה נפחתה, ופירש שמואל בארבעה, דאין אדם דר חציו למעלה וחציו למטה, והלכתא כותיה. ורש"י ורי"ף ז"ל אוקמוה האי מתניתין בשוכר ומשכיר בלחוד. וכבר כתבתי זה גבי שכירות בשער הרביעי דרך שני.
<h2>דף קיז.</h2>
גרסינן בפרק הבית והעלייה, הנהו בי תרי דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאה [איפחית מעזיבה], כי משי עליון מיא אזלי ומזקי ליה לתחתון. פירוש כשהיה העליון נוטל ידיו היו המים יורדין על התחתון. ואסיקנא דתחתון מתקן, כרבי יוסי דאמר דתחתון נותן את התקרה והעליון נותן המעזיבה. וצריך התחתון להרחיק עצמו מן הנזק או יתקן. ואסיקנא נמי התם, דדין זה כשיש מעזיבה שהמים כלין בה בעת השפיכה, אבל היכא דליכא מעזיבה אלא מיא דנפלין, מיד יורדין למטה דהוו גירי. ועליון מתקן. כרבי יוסי דאמר תחתון נותן את התקרה ועליון נותן את המעזיבה. והר"ם ז"ל כתבו פרק עשירי דשכנים.
והתם תנן, הבית והעליה של שנים שנפלו, ואמר בעל העליה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה לבנות, הרי בעל העלייה בונה את הבית כשהיה ויושב ודר בתוכו עד שיתן כל יציאותיו. והכי סתמא דמתניתין. וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ד דשכנים. ויש לשאול למה לא יכוף בעל העלייה לבעל הבית לבנות על ידי ב"ד. ובירושלמי [ה"ד] אוקמה כשאין בעל הבית נמצא בעיר. אבל דעת רבינו הרשב"א ז"ל דאי משום הא, הא קיימא לן בפרק הכותב [פ"ח ע"א] כרבא דנפרעין שלא בפניו, שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו. אלא הטעם בכאן, מפני שלא נשתעבד לבעל העלייה נכסי בעל הבית, אלא גוף הבית נשתעבד לו. דא"ל בעל העלייה לבעל הבית "כשם שאני מעמידך בבית העמידני בעלייה". שעל מנת כן היתה החלוקה מן הסתם. ויורד למטה ודר עמו כל [זמן] שהבית קיים. וכשנפלו שניהם ה"ז בונה בית שנשתעבד לו, שהוא לבדו (ו)נשתעבד לו.
<h2>דף קיז:</h2>
והיכא שנפלו הבית והעלייה ואין לזה ולזה במה לבנות, מוכרין הקרקע, ונוטל בעל העלייה שליש ובעל הבית שני שלישים. כר' נתן דקאמר הכין בהאי פירקא. והיכא שרצה בעל הבית לבנות, לא ישנה הבנין, רק אם (שיה) [שינה] לחזק הבנין. וכן בעל העלייה, כדאיתא התם בפרק הבית והעלייה, כיצד רצה לבנות התחתון וחיזק הכותלים והרבה ברוחבן שומעין לו. רצה למעט ברוחבן או לפחות מחזוקם, כגון שהיו אבנים ומחזירן לבנים וכיוצא בהן, אין שומעין לו. בא לשנות התקרה שעליו מהלך העליון, אם שינה לחוזק, כגון קורות כבדים, שומעין לו. פחות ממה שהיו אין שומעין לו. וכן הרבה חלונות בכותל, שמחליש הכותל או שהוסיף בגובה הכותל אין שומעין לו. מיעוט בחלונות הכותל או מיעט בגובה הבית שומעין לו. וכן העלייה בונה עלייתו כשהיתה. ואם בא לשנות להרחיב כותל העלייה אין שומעין לו, שהוא מכביד על כותלי התחתון. אבל להקל שומעין לו. וכן בקורות שבתקרה שעל העלייה אם שינה אותם, לקלים שומעין לו, לכבדים אין שומעין לו. וכן בחלונות, הרבה בהן שומעין לו וכן כשמיעט בגובה העלייה. אבל אם מיעט בחלונות או שהרבה בגובהה אין שומעין לו.
תנן התם בפרק הבית והעלייה, וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע וגנת אחר על גביו ונפחת, הרי בעל הגנה יורד וזורע למטה עד שיעשה לבית הבד כיפין. ושם, הכותל והאילן שנפלו לר"ה והזיקו פטור מלשלם. נתנו לו זמן לסתור את הכותל ולקוץ את האילן ונפלו, בתוך הזמן פטור, לאחר זמן חייב. וכמה זמן ב"ד שלשים יום. וכי אמרינן דנפלו לר"ה פטורין, דוקא כשבנאו כראוי. אבל אם בנאו שלא כראוי חייב. והכי איתא בתוספתא [פי"א ה"ה].
